חופשה (חצי) משפחתית ראשונה

אז אחרי תכנונים רבים, ציפייה ארוכה, אריזה משוגעת ופרידה מבעלי המהמם בתחנת הרכבת יצאנו השבוע אני והקטן לחופשה חצי משפחתית ראשונה באילת.
הכל התחיל כשפיצי נולד, עברנו לגור אצל ההורים לתחילת הדרך לקבלת עזרה. בעלי המושלם עובד ברעננה הרחוקה וחוזר בערב וההורים שלי עזרו לי המון, בעיקר לא להשתגע מימים שלמים לבד עם התינוק החדש. כעבור חודש ההורים שלי הודיעו שהם נוסעים לחופשה לאילת לשבוע, אני ישר הודעתי להם שאני באה איתם לשלושה ימים כי אין מצב שאני משתגעת בבית לבד. בהתחלה היה לי קשה לחשוב שנעזוב את בעלי לבד לשלושה ימים אבל אחרי המון שיחות החלטנו שזה בסדר ושנעבור את זה בכיף.

כעבור חודשיים החופשה התקרבה בצעדי ענק והחששות התחילו לעלות, הקטנציק הגיע לקפיצת הגדילה של שלושה חודשים (שמי שעוד לא הגיע לזה-מצפה לכם הפתעה רצינית!) ופחדתי שנהרוס להורים שלי את החופשה שמגיעה להם כל כך. שוב איימתי שלא נגיע וההורים שלי איימו שיקחו אותו בלעדיי אז הסיפור נסגר והתחלנו להתכונן לנסיעה.

בלילה שלפני התחלנו באריזה, ידעתי כבר בשלב הזה כמה חפצים יש לנסיך הקטן, אבל לא הבנתי כמה. התחלתי לעשות רשימות כדי לוודא שלא נשכח שום דבר לכל מקרה שלא יקרה- שמיכה דקה למקרה שיהיה חם, שמיכה למקרה שיהיה קריר בערב, שמיכה לערבים קרים יותר, חיתול ענק חיתול קטן חיתול בינוני משחקים לשינה למצב עירנות לשעשוע עצמי וכו וכו וכו. בקיצור אני ארזתי לעצמי תיק צד ומזוודה גדולה לפיצי הקטן!

כשהחלטתי שנוסעים לאילת החלטתי ישר שטסים, לא יכלתי לדמיין לעצמי לנסוע עם הקטנציק 5 שעות ברכב סגור, פחדתי שיהיה לו לא נוח ויותר מהכל פחדתי שיבכה ואני אהיה חסרת אונים בנסיעה. החלטנו גם שעדיף שניסע ברכבת ולא ברכב לשדה, כי בימי ראשון הפקקים ארוכים מדי בשבילנו.

ואז הגיע הבוקר. היום התחיל ברגל ימים, פיצי התעורר בחיוך ונהנה לשחק איתנו במיטה, אכל בדיוק בשעה שהיה אמור לאכול ואפילו עשה קקי. ידעתי בלב שעכשיו יש לי זמן עד שנגיע לנתבג לפני שהקטן יצטרך לאכול שוב ונעבור את הדרך בכיף ובמשחקים.
הגענו לתחנת הרכבת בזמן מהיר מהרגיל, בעלי נכנס עם פיצי לתחנה התחבקנו כאילו אנחנו נפרדים לשנה, בעלי ופיצי התחברו והתנשקו ונכנסו לרכבת. הרכבת לשם שינוי הגיעה בזמן לתחנה וזהו, ידעתי בלב שעשינו את ההחלטה הנכונה ויהיה מעולה! החופשה התחילה!
ואז הדלתות של הרכבת נפתחו. כנראה עבר המון זמן מאז הצבא וכנראה שתקפה אותי שכחה זמנית כי איך לעזאזל לא זכרתי שיום ראשון עמוס ברכבת כל כך!?

הקטנציק ישב במנשא וניסיתי להכנס לקרון,הצלחתי אבל נכנסתי כך שתיק הגב שלי נגע בדלת הקרון בזמן שהיא נסגרה מאחורי. הקטנציק שככל הנראה הבין במדובר באסון התחיל לבכות. ניסיתי להרגיע אותו בכל דרך אפשרית עד שהבנתי שאין מנוס והילד צריך לאכול, אבל איך? בעמידה? מול כולם?אין מצב. אני מנסה לחפש בעיניים שלי דרך מעבר אבל הרכבת מפוצצת עד אפס מקום. בסופו של דבר במוצא אחרון לא היה מנוס וביקשתי או יותר נכון דרשתי מבחור נחמד לקום ולתת לי להניק את הילדה, הוא הסכים בלית ברירה והתיישבתי. נשמתי לרווחה וחשבתי שעכשיו הכל יסתדר. פיצי אכל ואני נשמתי לרווחה. מתחת לסינר הנקה (שלא באמת כיסה כלום ונתן לבחורים מסביבי חתיכת הצגה) הקטנציק חייך כשסיים לאכול והתחיל לצחקק איתי, השמחה חזרה לי ולב ואז הוא פלט את כל מה שאכל והפליטה נכנסה לו מתחת לחולצה והרטיבה את כולו. מהר הרמתי אותו וניקיתי אותו תוך כדי שאני מפילה את תיק ההחתלה ונותנת לכמה גברים חסונים להרים את כל מה שהפלתי. זהו המשבר מאחורינו, או שלא?! אחרי כמה שניות שהוא כבר נרגע עליי וחייך לכל מי שבקרון אני מתחילה להרגיש את הבטן שלו מתכווצת ופתאום רעש מהטוסיק וכל הרגל שלי מתחילה להתחמם, כן כן הנסיך הקטן עשה קקי.
מיואשת מכל מה שעברתי הסתכלתי בשעון לראות עוד כמה זמן נשאר למסע ולא האמנתי שראיתי שרק 20 דקות עברו. פיצי הספיק כבר לעשות מחזור חיים שלם והבטן שלי מתכווצת מהמחשבה של כל הזמן שנותר לנו לבלות בדרך לאילת.

כשהגענו לשדה התעופה הכל כבר נרגע. הקטן אכל עשה פיפי חירבן על עצמו החליף בגדים אכל ועומד לעלות על מטוס בפעם הראשונה בחייו. אני אקצר את כל הסיפור כי זה גורם לי לחוות מחדש את כל הטראומה, אבל אחרי שהטיסה התעכבה ב50 דקות (לאף אחד לא אכפת מלוז אוכל של תינוק יונק) ושהקטן לא הבין למה הוא צריך לשבת עוד 35 דקות בטיסה עם מושב שתקוע לו מול הפנים הוא נרדם משם הדרך למלון הייתה סלולה בשקט ומנוחה (ויד משותקת מהחזקה של 40 דקות רצופות של תינוק ישן) הגענו למנוחה ולנחלה!

תודה לאל על ההורים שלי ועל הסבלנות שלהם, הם ראו באיזה מצב צבירה הגעתי ולקחו את הקטן אליהם כדי לתת לי זמן לעצמי. הם פינקו את הפיצקי שלי וגרמו לו ולי לשכוח את תלאות היום.
התחלתי ליהנות ולהשתחרר, להרגיש קצת כמו בנאדם שוב. הנסיך שלי אהב כל רגע מהחופשה, אהב להיות עם בגדים קצרים ורוב הזמן רק עם חולצה (בן טיפוסי אוהב להיות עירום), אהב את האורות בלילה בבריכה, אהב את העובדה שהיה בחוץ ימים שלמים ובעיקר אהב להיות במרכז העיניינים כשההורים שלי דודים שלי ואני כמובן היינו איתו ועבדנו בלבדר אותו 24/7. אני אהבתי כל רגע שראיתי כמה היה מאושר. הלב שלי התמלא בשלווה ואהבה כשראיתי את הפנים שלו מוארות.

ביום למחרת כשהנסיעה כבר נראתה כמו חלום רחוק והנסיך שלי נרדם על אחת המיטות ליד הבריכה (בצל כמובן) עם ההורים שלי הלכתי הצידה וכל כך רציתי לשבת בשמש ולהשתזף קצת. אולי זה נשמע דרמטי, אבל הרגשתי ממש בדילמה רצינית. אחת התופעות שהכי קשה להתמודדות איתם מבחינתי הם סימני המתיחה שנשארו לי כעדות להריון והלידה. הם מופיעים לי על הבטן משני צידי הטבור ולמרות שבעלי אומר שהם לא כל כך נוראיים הם כרגע מבחינתי נקודת התורפה שלי והמקור לחוסר הביטחון המשמעותי ביותר. נכון יש גם את עודף המשקל שנשאר מההריון, אבל זה זמני (או ככה לפחות אני אומרת לעצמי) אז אני לא מוצאת סיבה להתעכב על זה אבל סימני המתיחה? שישארו ככל הנראה לנצח, מבאסים אותי מאוד וגורמים לי להתבייש בגוף שלי. הדבר שהכי הטריד את מנוחתי טרם הירידה לאילת זה מה אני אעשה? איך אני אלבש ביקיני?
בסוף החלטתי שאני אהיה אמיצה, גם ככה אין אף אחד מסביב ופשוט נשכבתי על מיטת שיזוף הורדתי את הבגדים ונשארתי עם בגד ים. פעם ראשונה מזה חצי שנה כמעט שהרגשתי את השמש על הגוף שלי. את הקיץ האחרון פספסתי. נכנסתי לשליש האחרון בקיץ ואסור היה להשתזף ואז הנסיך הקטן שלי אהבת חיי נולד באמצע אוגוסט ועד אמצע ספטמבר לא יצאתי מהבית.
בקיצור, שכבתי בשמש, רק אני, לבד, הסתכלתי על סימני המתיחה שלי ועל השומן העודף מההריון ופתאום הם לא הרגישו כל כך נוראיים. אולי שיזוף יסתיר את המצב קצת. הדלקתי את אפליקצית המוזיקה שאני אוהבת ובחרתי את הפלייליסט של הלהיטים האחרונים של חודש נובמבר, לא הכרתי שום שיר. פתאום הבנתי כמה זמן עבר מאז ששמעתי מוזיקה.
אחד הדברים שאהבתי מאז ומעולם היה למצוא זמן שקט ולהקשיב למוזיקה. פשוט לעצום את העיניים להירגע ולחשוב מלא מחשבות וחלומות שעלו תוך כדי שמוזיקה שהתנגנה. הכרתי תמיד את כל השירים המוכרים והפחות ודאגתי תמיד לשמוע מה חדש ולהתעדכן ועכשיו לא הכרתי שום שיר שרשימת ההשמעה של השירים שכנראה נטחנו ברדיו בחודשים האחרונים. זה הרגיש כל כך מוזר.
נהנתי כל כך מהשמש ומהשקט ומהלבד וממש התחלתי להרגיש שלווה ואז רגשות המצפון לא איחרו והגיעו אליי. לקחתי על עצמי את תפקיד המבקרת והמתגוננת בו זמנית. כעסתי לעצמי לרגע שבכלל עולה לי המחשבה כמה אני נהנית בלי הנסך הקטן שלי, הרי הוא אהבת חיי האמתית, הדבר שבאמת נותן לי משמעות ומהות משוגעת. מצד שני זה חייב להיות לגיטימי לחשוב ככה לפעמים, בסוף אני עדיין בנאדם ומגיע לי גם ליהנות, לא? אחרי כמה רגעים של מלחמה פנימית קצת התעייפתי והחלטתי להניח לעצמי. גם ככה הוא בקרוב יתעורר ואני אלך להניק אותו. השתקתי את שני הקולות ושכבתי בשמש הנעימה של אילת בנובמבר. הרגשתי שהמצברים שלי מתמלאים שוב. כמה כיף היה להרגיש שוב אני ולא רק מטפלת ואמא של הנסיך היפה. אחרי שעה של הנאה צרופה לא יכלתי יותר ומתתי מגעגועים ומדאגות והלכתי לראות מה קורה עם הקטנציק. קיוויתי שהוא לא בוכה או מתגעגע אליי גם מדי או רעב או סתם כועס שעזבתי אותו, והגעתי וראיתי אותו ישן בשלוות נפש עם אבא שלי ששמר עליו. הבנתי שוב, כמה אני תלותית ביצור הקטן הזה. כמה אני לא יכולה לשחרר אותו ולהתמקד רק בי יותר.

אז לסיכום החוויה, הרגעים שהיו שלי ורק שלי היו מדהימים, אני אמרתי לעצמי שאני חייבת לזכור את זה, שזה בסדר מדי פעם לקחת פסק זמן מהחיים ומההורות ומהנסיך שלי ולתת אמון שגם אנשים אחרים יכולים לדאוג לו לאהוב אותו להיענות לכל הצרכים שלו ולתת לעצמי הפסקה להרגיש שוב אני.
אבל זה גם בסדר גמור לדעת שאין מה להלחם בחיים, אני כבר לא אחזור להיות מי שהייתי לפני הלידה, למען האמת, אני גם לא רוצה לחזור להיות. אני אוהבת את המצב החדש, את העובדה שאני אמא, את העובדה שיש לי ילד שתלוי בי ושאני אחראית על הגידול שלו ואני אוהבת לחוות את החיים איתו ודרכו, וכן אני גם אוהבת את עצמי החדשה עם סימני המתיחה.