אז עברתי הפלה

עברתי הפלה.

כן, זה היה נורא בדיוק כמו שתיארתי לעצמי. יותר נכון כמו שזה נראה מהפוסטים של אחרות שעברו את זה וכמו שזה נראה בסרטים. מהרגע הראשון הרגשתי שההריון הזה קצת שונה. היו כאבים ודימומים קטנים, אבל אמרתי לעצמי שזה בסדר, זה תקין בשלב הראשוני של ההריון וגם דוקטור גוגל תמך בזה. הלכתי לרופא, ראינו דופק ונשמתי לרווחה. לכמה רגעים. ואז הדימויים התגברו. כאילו הגוף ידע מראש ורצה למנוע ממני להתחיל לפנטז ולבנות מגדלים על עננים. אבל זה כבר היה מאוחר מדי. מהרגע שראיתי את הלב הקטן שלו פועם בחוזקה כבר ראיתי את העתיד שלנו. בתור אמא, כשעבר עברה הריון שהסתיים בלידה של הילד המדהים בעולם, כבר ידעתי מה הולך להיות. חיכיתי בקוצר רוח לשקיפות העורפית ותהיתי אם הפעם אולי נגלה את המין שלו כבר אז. ואם לא אז בסקירה, כשנראה את האצבעות המהממות שלו והאף שלו ונתאהב בו בטירוף.

ואז התחילו הפרשות. בהתחלה ההפרשות היו נראות תמימות וכמה שניסיתי להרגיע את עצמי, הנורה הראשונה נדלקה. ואז התחילו קצת כאבים. אבל בגוגל היה רשום שזה יכול לקרות ואין דאגה. הרשתי לעצמי לשחרר לחצים. כנראה שזה רק הצד הדאגני שלי, רואה השחורות שמכניס ללחצים מיותרים לחיי. בשיחה עם הרופא קיבלתי הנחייה ברורה- כל עוד אין דימום טרי אמיתי הכל טוב. אז הכל טוב.

הגוף שלי, כאילו שמע את השיחה, ורצה למנוע ממני מפח נפש שלח יום למחר את נורת האזהרה השנייה. הדימום התגבר וכבר לא השאיר אופטימיות רבה.

נסענו למיון.

בדרך כבר ידעתי לקראת מה אנחנו נוסעים, ידעתי מה יהיה האיבחון. הכנתי את עצמי לזה עוד מכאבים הראשונים ואני חייבת להודות שאפילו לא היה לי אכפת. עצמי הראציונאלית תפסה את השליטה וניהלה את ההצגה. זה בסדר, אפילו עדיף שנגמר ככה בשלב מוקדם, יש לי כבר ילד מדהים בבית והאמת? זה קורה להמון נשים. לא ביג דיל.

הגענו, התקבלנו למיון, חיכינו לרופא נשים וחיכינו וחיכינו וצחקנו. כמה שצחקנו כל הזמן הזה. ראינו תמונות של הדרי שלי, צחקנו על סיפורים מהלידה, צחקנו על האירוניה שבדבר. והעיקר צחקנו כדי להתעלם מאיך שאנחנו מרגישים. הרופא הגיע, זאת הייתה שעה מאוחרת. הוא קיבל את פנינו באדישות של רופא שרואה יותר מדי חולים במשמרות ביותר מדי ארוכות שלו. ניגשנו לבדיקה. טיפת הדם שירדה בבית הפכה למשמעותית יותר. ואז עשינו את בדיקת האולטרסאונד.

העובר הקטן היה בתוך השק, במבט מהיר וקצר יכולנו לראות שהלב הקטן שלו כבר לא פועם. הוא כבר לא איתנו.

אני הראציונאלית פינתה את מקומה בשתיקה לאני ה"אמא", הרגישה יותר והתחברה למציאות. ולעצמה. המראה של הקטנציק שלי, שיכל להפוך את המשפחה שלנו לגדולה יותר, שקט וללא תזוזה גרם לי להבין כמה חיכיתי לו, כמה רציתי אותו.

כמה הוא כבר לא יהיה שלי.

אבל אני לא בוכה ליד רופאים, לא מול כולם ולא מול לירון. הסתכלתי אל תוך עיניו המהממות ומלאות הרגש של לירון. הוא הסתכל עליי. ולא אמרנו כלום. כי לא היה מה להגיד. פשוט החזקנו ידיים בשקט. הדרך חזרה עברה בשקט גם היא. הדמעות מדי פעם חתכו את העצב באוויר, פעם שלי ופעם שלו. הגענו הביתה להדרי הקטן המהמם והישן שלו והתחבקנו. הדבר היפה הזה לא יודע כלום ונח לו בשלווה. המראה שלו הקל עליי ועל הנפש. כשיש לי דבר כזה בבית ובחיים, אני לא יכולה להרגיש עצב שכזה, לא?! חיכינו ליום המחרת ללכת לרופא. להבין מה עושים, איך מתקדמים הלאה מבשורות שכאלה. התשובה הייתה חד משמעית- עוזרים לגוף שלי לבצע את המשימה עד סופה. שוב חזרתי לאותה תחושה בלידה שבה היינו צריכים לעזור לגוף שלי לבצע את המשימה עד הסוף- רק שבסוף היה לידה של ילד מדהים. עכשיו הסוף מעט שונה.

בדרך חזרה לבית החולים צחקתי בלב, הפעם נוסעים להשאיר שם ילד. הפעם נצא מבית החולים פחות ממה שנכנסו אליו.

את הכדורים קיבלתי יחסית בקלות. לקחתי וחיכיתי. עכשיו ניתן לגוף לעשות את שלו. ההפלה עברה יחסית בקלות. הכאבים היו נסבלים, ומשככי הכאבים עזרו.

לכאבים הפיזיים.

למרות ההבנה העמוקה שהכל תקין, ששום דבר בי לא גרם למצב, שזאת כנראה בעיה כרומוזומלית או סתם עובר שלא התפתח כפי שצריך העצב היה קשה. ישבתי בבית וחיכיתי שזה ייגמר ויעבור. היומיים הבאים היו מלאי עצב ושתיקות.

לנפש לקח יותר זמן להחלים מאשר הגוף.

אחרי יומיים בהם הרשתי לעצמי להיסחף אל תוך העצבות והכאב הגעתי להחלטה. אני לא אתן להפלה שעברתי להפוך להיות הטרגדיה של חיי, צריך להסתכל קדימה ולראות את המצב בצורה מעט שונה. במקום להתאבל עוד על הילד שאינו החלטתי להסתכל על כל התהליך שאני עומדת לעבור כהכנה לקראת ההריון הבא. להתכונן לקראת הילד הבא שאיתו אכנס להריון, אעבור אותו בשלום ואלד אותו בשמחה. בגישה הזאת הגעתי לרופא, עברתי את תהליך ההפלה ועברתי אותו בקלות יחסית. בביקורת הבאה כבר ראיתי את הרחם שלי שוב ריק ומחכה לעובר הבא.

כל מה שנותר לי בשלב הזה לקוות הוא שהתהליך הזה היה חד פעמי. שאני אשכח אותו באותה המהירות בו הוא התרחש. שאנשים ידעו שזה קורה, להמון נשים סביבן ועדיף לפני שזה קורה להן. אחרי ההפלה גיליתי כמה מהנשים סביבי חוו הפלה בעצמן, גיסתי, חברה קרובה ואפילו אמא שלי. ולא ידעתי כל זה לפני. יכול להיות שאם הייתי יודעת לפני הייתי חוסכת לעצמי את כל רגשות האשם והפחד. בהריון הראשון וגם בזה, הייתי חסרת פחד. סיפרתי לסביבה שלי פחות או יותר עם הפלוס שהופיע על הבדיקה הביתית. לא יכלתי לדמיין ולו לרגע שמשהו שכזה יקרה לי באמת.

אני תוהה ביני לבין עצמי מה יקרה בהריון הבא? עכשיו כשאני כבר יודעת שדבר כזה אפשרי, האם הוא יאפיל על האושר בגילוי או יישכח בגללו?

ימים יגידו.