גיל ההתבגרות הגיע

גיל ההתבגרות הגיע, והוא בא בדיוק בזמן. בזמן שאנחנו כבר עייפים וחסרי סבלנות (או לפחות עם קצת פחות סבלנות) אחרי אינספור משברי קפיצות גדילה וכו'.

אבל בואו רגע ניקח צעד אחורה ונראה מה קורה אצלנו בבית עכשיו שגורם לי לרשום את זה.

אז בשלוש מילים- וואוו, וואוו, וואוו.

הדרי- בן שנה ושמונה חודשים.

המיקום- החדר שלו, או המקום המוכר בשמו החדש- מטה חיזבאללה.

האירוע: הכנה לשינה, סיפור, נשיקה, השכבה ואז- מתחיל המרד!!!! לא לא לא לא,לא בא לי!

קפיצות במיטה,ידיים באוויר,צעקות לשכנים שאולי יזעיקו חילוץ (או בפועל פשוט יגרום להם לצקצק בלשון כאילו שעם הילדים שלהם לא קרה בדיוק אותו הדבר).

אם אתם מזדהים עם משהו מהכתוב- ברוכים הבאים, הגעתם לגיהנום.

אוקיי, קצת נסחפתי אבל ברוכים הבאים, הגעתם למשבר שנתיים האיום/ שנתיים הנורא/ גיל ההתבגרות הגל הראשון. איך שלא תקראו לו הגעתם לגיל שבו הילד הפשוש, מלאך, נסיך, רגיש ומתוק מגלה את המילה הנוראית ביותר שיכל היה לגלות- לא! ואם הוא בשלב מתקדם יותר- לא בא לי!

חיוך או פרצוף עקום? בגיל הזה אף פעם אי אפשר לדעת באיזה מצב רוח הוא יהיה….

רבות נכתב על הגיל הזה, שהוא בעצם המבוא לפרקים המלאים והמאתגרים יותר גיל שלוש הקשה וארבע הנורא וחמש ה…. בקיצור לגלד ילד זה לא פיקניק?  מרגיש שעכשיו המשפט הזה הופך לאמיתי.

כי עם כל הכבוד להנקה בלילות, ההשכמות אחת לחצי שעה בגלל בקיעת שן (ויש 20 שיניים כן?!), פה וגפיים וכן הלאה, המשבר הזה משום מה קשה יותר לאמהות ואבות באשר הם. ולמה אתם שואלים?

כי בעוד שבכל שאר השלבים הילדים הם חסרי אונים ואין כוונה מאחורי מה שקורה- כאן יש. פה פתאום לראשונה אנחנו מתמודדים עם בנאדם אמיתי שיש לו רצונות (בעיקר חוסר רצון), דעות משלו (בעיקר על מה שלא בא לו) ושיש כוונה מאחורי המעשים שלו.

ועכשיו צריך להתחיל לחנך. עכשיו העבודה האמיתית מתחילה. אם פעם הנקה/חיבוק/בקבוק או טלוויזיה היו כלים לגיטימיים להרגעה ונחמה, עכשיו הם כבר לא. עכשיו צריך להתחיל להכין את הבלאגניסטים הקטנים לעולם האמיתי. צריך להשקיע מחשבה על אופן התגובה, צריך לנשום עמוק גם כשכועסים ולהבין למה הילד מתנהג כמו שהוא מתנהג ולתת מענה לצרכים שלו מבלי לעשות בשבילו את המשימה (כי זה מדליק אותו עוד יותר ומונע ממנו את העצמאות אותו הוא כל כך רוצה עכשיו) והכי קשה צריך ללמוד לשחרר. לתת לו להתמודד לבד עם החיים. צריך לשחרר מהמחשבה הזאת שהילד הוא המשכיות של העובר שהיה פעם, שאם אני רק אתן לו מה שהוא רוצה הכל יהיה בסדר. עכשיו מגיע השלב בו צריך להתחיל להסביר לו איך העולם עובד, איך הוא אמור להתנהג כשהוא מרגיש תסכול וכעס ולא רק לרצות אותו. להכין אותו לגיל בו ייאלץ להתמודד עם העולם בלי שנהיה באיזור לעזור לו.

אז מה התשובה אתם שואלים? אין כזאת. לפחות אין תשובה אחת נכונה שתהפוך את התקופה הזאת לקלה יותר, או שתמנע מאיתנו התקפי בכי לא ברורים של הקטנים שלנו. מה שכן, צריך לזכור תוך כדי ההתמודדות שלנו שזאת הדרך שלהם לתקשר, שבסוף תכונות האופי האלה שהופכים לנו את החיים כרגע לקשים יהפכו את הילדים שלנו למבוגרים מתפקדים ועצמאיים שיוכלו לדעת מה הם רוצים ולהשיג אותו, וזאת כל המטרה שלנו בעצם, לא?!

אז מה עושים? נושמים עמוק ונרגעים. תשתיקו את הרעש, הבכי או הצעקות באוויר, תעצרו רגע הכל  ותסתכלו על הדבר הקטן והמושלם הזה שלומד לעמוד על שלו והופך לבנאדם מול העיניים שלכם. תהיו גאים בו!

ואם זה לא עובד, תצמידו אותו למיטה או לספה ותנשקו אותו עד שזה יפסיק, ככה זה לפחות עובד אצלנו בבית.

כל מה שנשאר לי להגיד זה ב-ה-צ-ל-ח-ה!!!

הדרי אומר לי לא לנשיקה, תוך כדי נשיקה 🙁 עדיין חולה עליו

♥ אז מה דעתכן?